כשהתחלתי לעבוד עם פלאש, זה היה עם גירסה 3. הוותיקים ממני עוד סיפרו בעיניים כלות על FUTURE SPLASH האנכרוניסטי וגירסה 2 אבל לגביי פלאש 3 היה נקודת המוצא. גילקה, חברי הטוב, אמר לי שכדאי לי לנסות את פלאש כי אפשר לעשות עם זה אתר שלם ב-3 קילובייט.
וזה היה נכון. יוצרים ומעצבים הביעו את עצמם ופיתחו את תכניהם תוך מודעות מתמדת לזמן שייקח להוריד את קובץ ה-SWF מהשרת. ומדובר על התקופה בה מודם ממוצע הוריד 5K בשניה במצב אופטימלי, ללא פקקי תנועה בשדרה שחיברה את ישראל עם האינטרנט העולמי בפס של 1 מ"ב. יוצרי הפלאש, אם-כן, היו אשפי האופטימיזציה ועמלו קשות כדי להוריד כל בייט, ע"י הורדת אותיות מפונטים, מחיקת כל קו שלא בשימוש ועוד.
עם כניסת הפס הרחב, סביב 2003 (אל תתפסו אותי על הדקה) החלו המפתחים להתרשל באופטימיזציה, ולאט-לאט חדרו אל האינטרנט יותר ויותר פרוייקטים של 5 מגה-בייט ויותר. חשוב לציין כי פרוייקטים כאלו היו קיימים כבר קודם, אולם רק משתמשים מעטים היו מוכנים לטעון איזו אנימציה במשך חצי-שעה רק (דוגמת באנגה האלמותי). המעצבים והארט החלו לספק קבצי פוטושופ מלאי שקיפויות, צבעים ובגדלים עצומים. אנשי סאונד יכלו להשמיע לעולם את הצלילים שיצרו באיכות גבוהה והצלילים המתכתיים של MP3 ב-16 ביט החלו להיעלם. וכך אמנות האופטימיזציה האובססיבית נהפכה לצל חולף בהיסטוריה של האינטרנט.
כששוחחתי עם לקוח על פרוייקט לאחרונה, הוגדר לי שהכוונה היא שהפרוייקט לא יעבור את ה-200 מגה-בייט. "לא לכל ילד יש מהירות הורדה של 5 מגה לשניה" הוסיף הלקוח וטען. נראה לי שנוכל להתמודד עם דרישות אופטימיזציה מחמירות שכאלו.
